נופל מחוץ לזמן: או מה שקורה לנו כשאנחנו בחווית זרימה (פלואו, flow).

קרה לכם פעם שהייתם כל כך מרוכזים במשהו, כל כך בתוך עשייה מסויימת, ששכחתם להסתכל בשעון?

אז זו בעצם חווית זרימה. אל תצחקו, זה מושג מדעי. הרבה יותר מהתדמית השאנטי באנטי שאתם מצמידים למילה הזו כשאתם שומעים אותה.

שלא עניתם לווטסאפ, שלא שמתם לב שלא אכלתם כבר חצי יום, ששכחתם מכל שאר מטלות היום יום?

שהייתם כל כך מרוכזים בעשייה שלכם, שלא חשבתם על שום דבר אחר באותו רגע, וגם לא חשבתם על ביצוע שלכם את המשימה, אם אתם טובים או טעוני שיפור, או צריכים לעשות טיפה אחרת, וכולי וכולי? שרק כשיצאתם ממחילת הזמן הזו הבנתם כמה זמן עבר, ורק אז חזרתם לחשוב על כל העולם ואחותו, כרגיל?

אז אם כן, מצבכם מצוין. וברוכים הנמצאים – במצב הזרימה, או בשמו הלועזי – flow.

את ההגדרה הזו הביא חוקר הונגרי וחביב בשם מיהאי צ׳יקסנטמיהאי. כן, נשבעת לכם שככה קוראים לו. זאת ההונגרית אשמה. וצ׳יקסנטמיהאי טוען ומראה במחקריו שלמצב הזרימה שאנו מדברים עליו, יש קשר חזק וחשוב לאושר ולרווחה נפשית.

אז מה זה בעצם flow? זה המצב הזה שבו אנחנו כל כך מרוכזים בעשייה שלנו, וכל כך ממוקדים בהשתתפות האקטיבית בתוך אותה עשייה, שאנחנו מוכנים לשלם מחיר כבד כדי להמשיך ולעשות אותה.

במצב זרימה אנחנו גם לא מודעים לעצמנו. או לעשייה. רמת הריכוז שלנו כל כך אינטנסיבית וגבוהה, שאנחנו לא נשים לב לשום דבר אחר. אנחנו מאבדים את עצמנו בתוך החוויה והזמן פשוט יתעוות (יתארך או יתקצר).

אבל אנחנו מרגישים נהדר בתוך החוויה הזו. ולאורך זמן, זה בעצם מה שיבנה את האושר שלנו.

תשאלו אנשים שעושים שעושים קרמיקה, שרצים למרתון, שמשחקים שח-מט או כל תחביב אחר. הם יציינו שהרגעים הכי טובים שלהם הם הרגעים בהם הם נמצאים בפעילות עצמה – בסטודיו, בריצה, או באסטרטגיה של המשחק. הם לא חושבים ברגעים האלו על מה שעוד נשאר להם לעשות, על מה הם יאכלו אחר כך, ועל מה שהם לבשו אתמול או על המטלות לעבודה. הם ממוקדים נטו בכאן ובעכשיו שהם נמצאים בו, אבל מתוך חוסר מודעות. כלומר הם והעשייה היא אחד. וזה מה שבטווח הארוך בונה את מצב הרווחה הנפשית. שזה בעצם אושר לטווח ארוך. ושם אנחנו רוצים לשים את הז׳יטונים.

וכן, זה מצב שמתרחש בכל מקום. בכל התרבויות, בכל המדינות, זוהי חוויה אוניברסלית. כולנו מכירים אותה.

אני בטוחה שאתם יודעים על מה אני מדברת.

ולא, טלויזיה זה לא נחשב. העשייה והחוויה שלנו בתוך העשייה הזו אמורה להיות אקטיבית. אנחנו אמורים להשתתף בה. ומול הטלויזיה אנחנו הכי פסיביים שיש. אפס אקטיביות.

אז איך צ׳יקסנמיהאי הגיע לחקור ולהגדיר את החוויה האוניברסלית הזו? למעשה הוא היה אסיר במלחמת העולם השניה. הוא נולד באיטליה באזור שהיום הוא קרואטיה, למשפחה ממוצא הונגרי. בתור אסיר, הוא היה במצוקה פסיכולוגית וכך החל לפתח סקרנות והתעניינות בחווית האושר האנושי.

כאשר השתחרר החל לחפש מענה לשאלותיו. בתחילה חיפש תשובות דרך הפילוסופיה והאמנות אך בהמשך נכח במקרה בסמינר שהעביר קרל יונג בשוויץ, ומשם התגלגל ללימודים ומחקר בארצות הברית. המחקר הרחב שלו הביא את הראייה שהיא ממש האני מאמין שלי: האושר הוא לא חיצוני, הוא לא יגיע בצורת מוחיטו בחופשה. האושר, בניגוד למה שרבינו חושבים ובניגוד למה שפעם גם אני הרגשתי וחשבתי, הוא לא רגעים.

האושר הוא חוויה מתמשכת, של השתתפות אקטיבית בחווית החיים שלנו. האושר הוא חוויה של שליטה בחיים שלנו. וזה מצב מתמשך, שדורש בנייה ותחזוקה לאורך זמן. שדורש מחוייבות, מודעות, ונחישות. כאשר אנו משיגים לעצמנו מטרות דרך שיפור ממוקד ומכוון, דרך עבודה ואימון, אז אנחנו מרגישים חווית סיפוק ורווחה.

בהמשך מיהאי גם הוציא ספר בשם flow שמרחיב על החוויה החשובה הזו ועל המחקר שסובב אותה. והנה סרטון קצר שמסביר בצורה ממש מעולה את המושג:

אז איך אנחנו מגיעים לפלואו או למצב זרימה?

קודם כל, וזה ממש חשוב, במצב זרימה יש איזון ממש עדין ומדוייק, בין אתגר ובין מיומנות. אם האתגר יהיה גדול מידי אז מה יקרה? נהיה מתוסכלים. ואם המיומנות שלנו היא גבוהה מידי ביחס לאתגר אז מה קורה? נכון, נשתעמם ולא נהיה מאותגרים מספיק. ולכן זה איפושהוא באמצע והרמה צריכה להיות בול. אבל אין פה מתכון, זה רק אנחנו יכולים להבין אם אנחנו צריכים לשפר את המיומנות או להעלות את האתגר….

האתגר שבפלואו הוא גם הסיבה שכשנצפה בטלויזיה או נגלול את הפיד לא נצליח להיות בזרימה – כי זה מצב של אפאתיה. אין שם ולו אתגר קטן אחד.

אז בעצם כדי להיות להיות מאושרים, אבל לטווח הארוך, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה זה הדבר הזה שמאפשר לנו להיות בפלואו.

להיזכר ברגעים שבהם הזמן לא היה. ואנחנו לא היינו. רק מה שעשינו באותו רגע.

לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים האלה שבהם הוא ב peak performence שלו. שבהם הוא באקטזה מתוך העשייה.

אלה הרגעים האישיים של הפלואו שלנו. וכשאנחנו יודעים מה הם, ואיפה אנחנו מרגישים ככה, אז אנחנו צריכים שם להמשיך ולאתגר את עצמנו.

מה זה הדבר הזה שאליו אנחנו רוצים להתמסר? ש להמשיך ולהשתפר, שם להמשיך ולאתגר את עצמנו.

ככל שנעשה במהלך חיינו את מה שאנחנו אוהבים, ככל שנהיה במהלך חיינו בחוויה של זרימה, כך נהיה יותר מאושרים.

ומה עם ילדים? איך מפתחים פלואו אצל ילדים?

אז זה נכון גם לגביהם, ופה אפשר לתת את הדעת לשני דגשים חשובים:

האחד – תחשפו את הילדים לכמה שיותר פעילויות. תתנו להם את ההזדמנות להתנסות במספיק דברים עד שהם ימצאו את הדבר שעושה להם את זה. בין אם זה קפוארה, חלל, או חוג עיתונאות, היום יש מספיק אפשרויות – זה כבר לא רק כדורגל או ג׳אז כמו פעם (אוי ההסללה).

אני שנים הייתי בחוג ריקוד ורקדתי ג׳אז למרות שלא, לא היתה לי טיפת חוויה של פלואו בתוך הדבר הזה. תמיד חשבתי על דברים אחרים תוך כדי, ובטח שלא הייתי מרוכזת בשיפור עצמי. למה לא התנסיתי בדברים אחרים? לא ממש הייתי מודעת לרזי הפסיכולוגיה אז. אני גם לא חושבת שזה היה מתפקידי. בתור הורים לנו יש את הבגרות והאחריות לראות איפה הילד שלנו פורח, ואת זה להעצים ולהגביר.

ושנית – כשאנחנו רואים שהילד שלנו מרוכז במשחק, אם זה בפאזל או במספרה בדיונית שהיא פתחה לבובות שלה, אל תתערבו. תנו להם להיו בעולם שלהם, הם במצב של זרימה. והם מתאמנים על מה שעושה להם טוב.

והם ילדים – אז להם זה פשוט.

ומתי אתם נמצאים במצב זרימה?

+++++++++++