מעניין אותי לדעת עוד

אז מה יש לך לעשות היום?

לקום בבוקר, לתקתק את הילדים, להסיע אותם לגן או לבית הספר, למהר לעבודה, להספיק לעמוד ביום עבודה תובעני של 9 שעות, לחזור הביתה, להחזיר את הילדים מהגן, להביא את הילדים לחוג, לשמור על בית נקי, להיות הורה למופת, לנסות לתחזק את הגוף שלך, לכתוב קצת בפייסבוק, להשלים את המשימות שקיבלת מהגננת, לענות על מיילים, להגיע לארוחה המשפחתית בשישי ו…. אהההההה!!!!! קריסה. איזה לחץ.

העולם שלנו מוצף בגירויים. מה זה מוצף, היינו צריכים לקרוא לאינסטלטור כבר מזמן. בין כל חלקיקי הידע שצפים להם ברשתות, לבין שודדי הזמן שמגיעים בדיוק מאותו המקום (ותודה לצוקי) לבין סדר היום הקפיטליסטי והמרוץ אחר בית- זוגיות- קריירה -משפחה, האדם המודרני קורס. כולנו במאבק מתמיד עם האכזרי מכולם ששולח זרועותיו הארוכות לכל חלקה בחיינו – סטרס.

אז מה זה בעצם סטרס? ולמה אנחנו בלחץ?

וכאן כדאי לגלוש קצת בזמן לכוון הפרהיסטוריה, כי תגובת הלחץ מקורה טוב, בחיי. היא אמורה להגן עלינו, רק שבדרך השתבשו כמה דברים קטנים. כמו למשל העולם שבו אנחנו חיים.

לחץ זו בעצם התגובה הטבעית של הגוף שלנו לאירוע שמאיים על הקיום שלנו. דמיינו לכם את הארוע הבא: פלוני קדמוני הולך לו ביער, ופתאום שומע רשרוש. זה מכניס אותו למצב כוננות, ומפה לשם תוך שניות הוא רואה דב ומתחיל לרוץ באמוק לחפש מקום מסתור גבוה.

ברגעים האלו, כל המערכות שלנו נכנסות למצב טייס אוטומטי שנועד לשמור אותנו בחיים – ויהי מה. ובתוך הקונצרט המורכב הזה משתתפות כמה מערכות, אז בואו נכיר אותן קצת.

מצד אחד – מערכת העצבים. בזמן של ארוע שגורם לנו סטרס יתחיל להיכנס לפעולה אזור האמיגדלה, שמייצר חותם רגשי לארועים ולצורך העניין מהווה שחקן ראשי ביצירת מתח במוח, ביצירת תגובת "fight or flight". המשמעות של תגובה זו היא כזו: או שקדמוני יילחם בדב או שהוא ינוס על חייו. דרך אגב, יש גם freeze – עוד תגובה שמתרחשת בזמן לחץ והיא קיפאון. בתגובת הקיפאון קדמוני ייכנס להלם טוטלי ולא יצליח להתאפס על החיים שלו. ההיגיון האבולוציוני של התגובה הזו הוא שחיית טרף כמו אותו הדב לא יתקרב לקדמוני אם הוא יחשוב שהוא כבר מת. כלומר כשאנחנו קופאים במקום, אנחנו משכנעים את האויב שאנחנו כבר לא רלוונטיים. הבעיה היא שהיום ״הדב״ הוא הרבה פעמים אנחנו מול עצמנו… והאם במצב כזה הקיפאון עדיין ימשיך לשרת אותנו?

המערכת השנייה שמשתתפת בתגובת הלחץ המפורסמת היא המערכת ההורמונלית, והיא תפעיל את שאר מערכות הגוף. כשקדמוני ייתקל בדב, קורטיזול מתחיל לזרום בדמו בריכוז גבוה. קורטיזול הוא הורמון חשוב שמעיר אותנו בבוקר ודוחף אותנו לצאת מהמיטה, והוא שחקן מפתח בהתמודדות שלנו עם מתח. אממה, כמו כל דבר בחיים, גם פה העיקר הוא המינון. גם רמה נמוכה של קורטיזול (וכן יש תסמונות כאלו) וגם רמה גבוהה מידי לא יעשו איתנו חסד. קורטיזול יגרום לתופעות שכולנו מכירים בשעת לחץ – הדם נעלם מהפנים וזורם לרגליים (כדי שנוכל לברוח ״מהדוב״), קצב הלב שלנו עולה (כדי להזרים דם לשרירים), הנשימה מתגברת (כדי לספק יותר אוויר למנוסה מהדב הזה שלא עוזב אותנו מתחילת הפוסט) והבטן- לא משהו (כי הדם מוזרם לשרירים במקום למערכת העיכול).

עד כאן, הכל פיקס לפי הספר. אבל פה מתחיל העניין המהותי. הלחץ הזה, הוא נועד להגן עלינו מפני דובים, אבל המוח המשוכלל שלנו לא מסתפק בזה. וכדי לספק לנו את ההגנה המקסימלית, הוא ייצור את תגובת הלחץ לא רק בארועים שבאמת מאיימים על חיינו, אלא גם בארועים שייתפסו  על ידינו כמאיימים. ומזה, בעולם המערבי, יש לנו בשפע (ראו תחילת הפוסט). לא יודעת מה אתכם, אבל אצלי אפילו כמות הטאבים שפתוחים מלחיצה אותי (טוב נו ספרתי 35! אבל פוסט על ענייני קשב וריכוז זה בפעם הבאה 🙂 )

וכאן זה כבר מתחיל להיות סופר בעייתי, כי לחץ מתמשך יחליש את את מערכת החיסון שלנו, יפגע בשינה שלנו, ביכולת הריכוז שלנו, יגרום לנו לשרירים תפוסים ולכאבי ראש, ואפילו יגרום לכווץ של המוח שלנו.  הוא גם יפגע במערכות היחסים שלנו, ובתכלס, לאורך זמן ישפיע על כל אורח חיינו. במילים אחרות, לחץ כרוני יפגע בכל מערכות גופנו ובטח ובטח במוח שלנו. במחקר שנעשה באוניברסיטת סטנפורד הראו חוקרים כי חומרים שמשתחררים בתגובת הלחץ מפחיתים היווצרות תאי עצב במוח, ומאיצים היווצרות של ״תאי דלקת״ מוחיים. בתרגום פשוט, לא משהו.

אז מה עושים עם זה? איך מתמודדים עם כל הלחץ הזה?

וכאן יש כמה אנקדוטות מעניינות שכדאי לנו להכיר.

אז קודם כל, הזכרתי למעלה את האמיגדלה. האמיגדלה, שגודלה כגודל שקד בערך, נמצאת במערכת הלימבית של המוח – במרכזו פחות או יותר. וזה אזור שיחסית, התפתח מוקדם באבולוציה. מה זה אומר? זה אומר שזה אזור שפועל באופן מיידי, תגובתי, על פי דחפים וצרכים מיידיים. האמיגדלה תגיב מהר כדי להגן עלינו. כשאנחנו הולכים ברחוב ורואים מקל מפותל, אנחנו נקפוץ הצידה כי האמיגדלה שלנו תקודד את הגירוי במוח כנחש. רק שבריר שנייה לאחר שכבר הגבנו, הגירוי יגיע לאזורים מוחיים גבוהים יותר ושם הפיקוד העליון יעבד את הגירוי כמקל, ויאמר לנו שאפשר להירגע ולחזור לשגרה.  ולמעשה, ממחקרי מוח אנחנו יכולים להקיש שהאמיגדלה ואותו פיקוד עליון שקוראים לו הקורטקס הקדם מצחי, לא חברים. לכן, אם אחד פועל השני לא בתמונה.

והנה לכם תמונה של האמיגדלה, זו של צד ימין

אבל רגע, איך זה קשור למה שאנחנו יכולים לעשות במצב של סטרס?

אז כאן נכנסת הטכניקה. בגלל שהאמיגדלה והקורטקס הקדם מצחי לא אוהבים לפעול ביחד, אז למעשה, אם ניצור עיבוד מוחי ״גבוה״ לסיטואציה המלחיצה שלנו, כמו לתאר אותה במילים למשל או להתבונן עליה באופן מרוחק כאילו חבר היה באותה סיטאציה ולא אני, אנחנו נוריד את הפעילות באמיגדלה ובהתאמה גם נפחית את חווית הלחץ.

מחקרים מראים לנו ששיום למשל, נתינת שם ותיאור לרגש מסויים שאנחנו חווים, מנמיכים את הפעילות המוחית של האמיגדלה ומגבירים את הפעילות המוחית באזורי מוח גבוהים יותר, שהם האזורים היותר ״קרים ומושכלים״. ובעצם אם חושבים על זה, זה בדיוק מה שקורה גם בטיפול לא? בנאדם שרגשותיו סוערים נכנס לחדר, מעבד את חוויותיו, ומעט מרחיק אותן ממנו. והריחוק הזה, מאפשר פרספקטיבה שונה. את הדוגמה האחרונה לטכניקה הזו אפשר להביא מעולם הילדים: כשילד נמצא במצב רגשי סוער תמיד יעזור קצת לדובב אותו, נכון? ״כן, אני יודע, אתה נורא מתוסכל״. בכך אנו בעצם עוזרים לו לבטא ולשים שם על מה שהוא מרגיש. ובכן, זה מתפעל בדיוק את המנגנון הזה של הנמכת הפעילות הרגשית, והפעלת מנגנונים מוחיים גבוהים יותר של חשיבה, רפלקציה, ועיבוד הסיטואציה. 

אבל מה נאמר לעצמנו כשנהיה בעין הסערה?

ופה נכנסת טכניקה נוספת בהתמודדות עם סטרס, וזהו האופן בו נתפוס את הלחץ.

בהרצאתה המעולה (!) בטד ״איך להתיידד עם הלחץ״, מספרת לנו הפסיכולוגית הרפואית קלי מק׳גוניגל על מחקר שערכה בואניברסיטת הארווארד. במחקר התבקשו המשתתפים לעבור מבחן של לחץ חברתי, שכלל שלבים מעוררי חרדה ולחץ כמו דיבור בפני קהל ומטלות מתמטיות. המשתתפים המסכנים אכן הגיבו בלחץ- הם התנשמו בכבדות וליבם הלם, רק שלחלקם נאמר שהתגובה שלהם נהדרת, כי היא מכינה את גופם להתמודד עם האתגר. כך עשו להם ״ריפריימינג״ – ושינו את השקפתם לגבי הסיטואציה המלחיצה בה היו נתונים. התוצאות המרתקות הראו שאלו שאכן עברו את אותו ריפריימינג היו מתוחים פחות, חרדים פחות, ובטוחים בעצמם יותר. אבל התוצאה הממש מפתיעה היתה שאפילו כלי הדם שלהם היו במצב רפוי לעומת קבוצת הביקורת. למעשה, האופן בו תפסו המשתתפים את הלחץ בניסוי השפיע על מידת כיווץ כלי הדם שלהם!

ולכן לפי מחקר זה, אנחנו יכולים לחשוב שאולי האמונה שלנו לגבי לחץ , לגבי זה שהוא מזיק לנו, היא זו שהרסנית לבריאותנו, יותר מהלחץ עצמו. 

המחקר של מק׳גוניגל אינו היחיד. את המחקר הזה מחזק מחקר שמדד 30000 מבוגרים במהלך מספר שנים, ומחקר זה הראה כי האנשים שחוו לחץ היו בסיכון תמותה גבוה ב43% מאנשים שלא חוו לחץ.

אבל פה הקטצ׳ – וזה קטצ׳ גדול – זה היה נכון רק לגבי מי שהאמין שהלחץ מזיק לבריאותו. אלו שלא חשבו שהלחץ מזיק לבריאותם, לא היו בסיכון גבוה מהנורמלי למות!

אז מה נוכל להסיק מכל זה?

תשמעו, זה ממש פשוט.שוב אנחנו נוכחים לדעת שהתפיסה שלנו את המציאות היא תפיסה חזקה שמשפיעה לא רק על הלך המחשבה שלנו, אלא גם על הפיזיולוגיה שלנו.

והתפיסה הזו היא אינה אובייקטיבית – היא לחלוטין עניין של הפרשנות שלנו.

אז כדי להמחיש את הנקודה הזו הנה תרגיל קטן – מה אפשר לראות כאן בתמונה? (שתי פרשנויות).

 

ובחזרה ללחץ המדובר :

כשנאמר לעצמנו שהלחץ הזה ממוטט אותנו – אז יכול להיות שזה באמת מה שיקרה. 

אבל אם נאמר לעצמנו שתחושת הלחץ שאנחנו חווים מכינה אותנו לאתגר, שהלחץ עוזר לנו כיוון שהוא משפר את הביצועים שלנו, ושאנחנו צומחים בעזרתו לשלב הבא, אז נוכל להתמודד איתו בקלות רבה יותר, וגם בבריאות רבה יותר.

אז מה תבחרו לומר לעצמכם?

וכאן אפרד באיחולי לחץ בריא וממריץ בלבד,

שני

+++++++++++

הפוסט הזה דיבר אילכם? התכנים מעניינים אותכם? אם כן אז מגניב 🙂 ואתם מוזמנים לעקוב אחר עוד תכנים ופעילויות של מיינד-סט בפייסבוק ובאתר https://www.themindset.co.il/

אתם גם תמיד יכולים לדבר איתי ולברר מתי הסדנה או ההרצאה הבאה – shanigels@gmail.com, 054-6968373

ודבר אחרון, נהניתם? אל תשמרו את זה רק לעצמכם. שרינג איז קרינג 🙂

מעניין אותי לדעת עוד

כל הזכויות שמורות למיינד-סט