מעניין אותי לדעת עוד

אז מה בעצם מרכיב את המוטיבציה שלנו?

כן, מוטיבציה. הנעה. דרייב. היצור המורכב הזה, שבזכותו אנחנו קמים עם חיוך או לא רוצים לקום, המנוע שלנו בעבודה, ביחסים עם אנשים, בבית, בצמיחה אישית.

הבה נכיר קצת את הגברת המסתורית ואולי אפילו ננפץ כמה מיתוסים. אבל כמו תמיד – הסיפתח בסיפור.

היום בבוקר הבאתי את הבת הקטנה שלי לגן, אבל לפני זה עברתי במאפייה הסמוכה לביתי כי היה בגן ״יום המטפלת״.

מה זה יום המטפלת?

אל דאגה, לאלתר ההסבר:

יום המטפלת הוא יום שבו כל ההורים מתגייסים לכתוב למטפלות הגן ברכות אוהבות ומוקירות תודה, לקנות להן מתנה סמלית לתשומת לב, מביאים להן ארוחת מפנקת, ובצהריים אפילו מגיעים כמה הורים לשמור על הילדים כדי שהמטפלות ייצאו לארוחה ומנוחה וטיפול פנים/ מסאג׳/ או משהו בסגנון.

מוטיבציה של גננות

כשחושבים על זה, היום הזה הוא בעצם יום המוטיבציה (אל דאגה, פרשנות בהמשך).

ונמשיך לסיפור נוסף:

באחד מהניסויים שלו לקח דן אריאלי מאוניברסיטת דיוק קבוצת סטודנטים ונתן להם לחפש אותיות מסויימות בתוך דף שמלא באותיות.

על כל דף שסרקו, קיבלו הסטודנטים מספר סנטים. עבור הדף הראשון הם קיבלו את הסכום הכי גבוה, על הדף הבא בתור הם קיבלו קצת פחות, ועל כל דף שסיימו הם קיבלו מספר סנטים פחות ממקודם.

בהמשך חילקו אותם דן אריאלי וצוות חוקריו לשלוש קבוצות:

מקבוצת הסטודנטים הראשונה – ביקש הנסיין לכתוב את שמם מאחור, אסף מהם את הטופס, המהם קלות בסגנון – ״המממ, אוקיי, תודה זה מספיק״, והניח את הטופס על השולחן.

מקבוצת הסטודנטים השניה לא ביקשו החוקרים לרשום את השם. הם פשוט אספו מהם את הדף שעליו עמלו הסטודנטים בעבודת נמלים, ושמו אותו בערמה עם עוד עשרות טפסים אחרים ללא שם.

ומהקבוצה השלישית של המשתתפים לקחו החוקרים את הדף לאחר שסיימו עם המטלה ולמרבה הצער והשוק פשוט גרסו אותו מול עיניהם, קורבנות אומללים של המדע שכמותם.

גורס נייר

אז מה היה לנו פה?

קבוצה אחת שבה הכירו בעבודתם של המשתתפים במחקר.

קבוצה שניה שבה התעלמו מהטרחה ומהעבודה הקשה של המשתתפים במחקר.

וקבוצה שלישית שבה לא רק התעלמו, אלא גם הפגינו התנהגות מזלזלת כלפי העבודה שעשו המשתתפים במחקר.

ומה קרה עם זה?

מה שגילו החוקרים בניסוי, שאלו ש״הכירו בפועלם״, אלו שרשמו את השם על הדף והחוקרים המהמו והכירו בעבודתם כשהם הגישו אותו, סרקו הכי הרבה ניירות, גם כשהתגמול היה ממש נמוך. להם היתה מוטיבציה.

הם עבדו גם כששילמו להם רק 15 סנט לגיליון נייר- ובעבור לא מעט עבודה.

לעומתם, אלו שלא התבקשו לרשום שם, ופשוט לקחו מהם את הנייר ושמו אותו בין אלפי ניירות אחרים, כמו גם הקבוצה של אלו שגרסו להם את העבודה מול הפנים, הפסיקו לעבוד הרבה קודם.

הכסף הפסיק לעניין אותם די מהר כשלא היתה הערכה או הכרה לעבודה שהם עשו. המוטיבציה שלהם היתה יותר מידי נמוכה.

הלקח הזה הוא לקח די חשוב לכל מי שמנהל בארגון / הורה / מחנך/ רוצה להשפיע איכשהוא על אנשים.

כי בואו ניקח את הסיפור הקטן הזה ונייבא אותו לעולם הסטארט-אפ המורכב למשל.

ונניח שנביא בחשבון חבורת הייטקיסטים שעבדו במשך תקופה על פרויקט מסויים שבסוף נפל בגלל כל סיבה שהיא ולא יצא לפועל.

במקרה כזה, לא מספיק שישלמו להם משכורת ויצפו מהם לרקוד כל הדרך לפרוייקט הבא.

העניין הוא  שנחוצה פה הערכה בסיסית למאמץ ולהשקעה שהשקיעו אותם עובדים, כדי לגרום להם לנגב את הדמעות ולהמשיך הלאה. אבל אם ״גורסים״ להם (מטאפורית) את הפרוייקט מול הפנים, אז באמת אי אפשר לצפות שרק הכסף יהווה פה כמנוע להמשיך ולעבוד.

כמו בחינוך ובהורות, ככה גם בעולם המבוגרים.

ההערכה, ההכרה, והיכולת ״לראות מישהו״, באמת, היא זו שמאפשרת לו לגדול ולהמשיך לגייס מחוייבות למה שהוא עושה.

בסופו של דבר, אנחנו יצורים מורכבים. ובסופו של דבר מוטיבציה אינה רק מקלות וגזרים, ובטח ובטח שלא רק תגמולים כספיים.

דן פינק מדבר בספרו ״מוטיבציה״ על שלושה מרכיבים למוטיבציה אמיתית- אוטונומיה, מומחיות, ותכלית.

אז נתחיל באוטונומיה:

ופה זה די בסיסי להבנה. כולנו רוצים להרגיש שיש לנו חופש פעולה במה שאנחנו עושים, שסומכים עלינו. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות טכנאי פשוט, גם עם העבודה היא טכנאות. אף אחד מאיתנו, לא יכול לסבול שיושבים לו על הראש וסופרים לו את השעות. ואם אתם מנהלים ככה אנשים, אז כדאי לכם למצוא שיטה אחרת. כי השיטה הזו – בוא נגיד בלשון עדינה שהיא כבר לא ממש עובדת.

המרכיב השני – מומחיות.

אנחנו רוצים שיכירו בעמלינו ויראו בנו מומחים בתחומינו. בשביל זה אנחנו מוכנים לעבוד קשה, ואם לוקחים לנו את זה אז אולי יישאר ציות, אבל מוטיבציה לא תהיה. רוצה לקדם מישהו שעושה בעיות? אחריות היא המפתח. כך תתפתח מעורבות, כך תתפתח עשייה וחתירה למומחיות, כך תתפתח מוטיבציה. גם ילד מפריע בכיתה שניתן לו לעבוד על פרוייקט כדורגל בית ספרי, פתאום יגייס את כוחותיו וחוזקותיו וירצה להראות לנו שהוא יכול ויודע, אם רק נותנים לו את הבמה בתחומים שלו.

והמרכיב השלישי שדן פינק מדבר עליו הוא תכלית.

מחקרים מראים שרופאים החווים שחיקה רבה בעבודתם למשל, ומתאפשר להם להקדיש יום אחד מהשבוע לפעילות שהם בוחרים (כגון עבודה קהילתית או מחקר, הוראה ועוד) נשחקים כחצי משיעור השחיקה של רופאים שלא ניתן להם זמן ״בהתאמה אישית״. במילים אחרות, הזמן הזה לעבוד על מה שהם בוחרים בעצם נותן להם את האפשרות להקדיש עצמם למטרה שקרובה לליבם ולטפח את המוטיבציה האישית לפעילויות השוחקות והאפרוריות יותר בחייהם.

זה המשחק. אוטונומיה – מומחיות- משמעות. ככה מניעים אנשים. ככה אנחנו נעים.

ואם נחזור לרגע ליום המטפלת בגן של הבת שלי, אז הנה: ביום הזה המנהלת של הגן מראה למטפלות כמה היא מוקירה ומעריכה את העבודה שלהן, כמה היא סומכת עליהן. ההורים מוקירים תודה ומראים למטפלות כמה הן משמעותיות, והמטפלות מקבלות לא רק תגמול כספי, אלא תגמול נפשי שמתדלק אותן לעוד תקופה אינטנסיבית באחת העבודות הקשות שיש.

בקיצור, מוטיבציה היא ממש לא רק מקל וגזר.

בכל מסגרת שנבחר, וכבר מגילאים נמוכים, אי אפשר לעבוד עלינו. אנחנו יצורים מורכבים, והמערכת הפסיכולוגית שלנו דורשת גם תגמולים פסיכולוגיים של משמעות, של עשייה, של תכלית.

אנחנו יודעים הרי שאם ניתן לילד 2 שקלים בכל פעם שנרצה שהוא יפנה את המדיח, מהר מאד יגיע הרגע שבו הוא כבר לא יפנה את המדיח בחינם….אז אותו הדבר ממש קורה גם עם ילדים גדולים. דברים אחרים מניעים אותנו, והנה פה המשולש הסודי שגורם לנו לזוז- אוטונומיה, מומחיות, ומשמעות.

ועכשיו אני מוסרת לך את הכדור. אז מה מרכיב את המשולש שלך?

וזו שאלת השאלות שכדאי לנו לשאול את עצמנו. מה המוטיבציה הייחודית שלי? מה גורם לי להרגיש משמעות? מהו השדה שבו אני רוצה להיות מומחית בתחומי, שבו אני רוצה להעמיק ולחקור? ומהם המקומות בהם אני צריכה אוטונומה? איפה השדות האלו, ואיך אני יכולה לשלב אותם בעשייתי?

ולשם כדאי לחתור. כי ברגע שאני אמצא את האוטונומיה – מומחיות- משמעות שייחודיים לי, שם כבר תהיה המוטיבציה. שם יהיה לי חשק לקום מהמיטה, ושם כבר לא אצטרך שום תמריץ, כי מה שיניע אותי יהיה כח ההנעה הפנימי – כח המוטיבציה.

 

+++++++++++

הפוסט הזה דיבר אילכם? התכנים מעניינים אותכם? אם כן אז מגניב ? ואתם מוזמנים לעקוב אחר עוד תכנים ופעילויות של מיינד-סט
בפייסבוק  וגם דרך האתר

אהבתם את הפוסט? אפשר לקרוא עוד דברים שאני כותבת ממש כאן 

רוצים להיפגש גם מחוץ למרשתת? התעדכנו בהרצאות שלי 

מתעניינים בסדנה או קורס לפסיכולוגיה חיובית? את זה עושים כאן 

אתם גם תמיד יכולים לדבר איתי או לכתוב לי ולברר מתי הסדנה או ההרצאה הבאה – shanigels@themindset.co.il , 054-6968373

ודבר אחרון, נהניתם? אל תשמרו את זה רק לעצמכם. שרינג איז קרינג ?

מעניין אותי לדעת עוד

כל הזכויות שמורות למיינד-סט